כולנו יודעים שחשוב להתאמן, אבל לא כולנו מתאמנים בצורה סדירה 2-3 אימונים בשבוע. איך זה הגיוני?
נכון : דחיינות סדרתית.
לכן בדיוק אספנו כמה תובנות לגבי פעילות גופנית בהקשר של התמודדות עם דחיינות.
ההתחלה היא תמיד הכי קשה. יותר מהפעילות עצמה, הקושי שלנו להתחיל הוא פסיכולוגי. לכן להחליט : "היום אני מגיעה לשיעור" רק מגיעה. או "היום אני יוצאת להליכה של 15 דק'" – תעביר אותנו ממצב של "לחשוב על זה" למצב של "לעשות את זה".
כל מי שהיום מכורה לפעילות גופנית התחילה מהאימון הראשון. מכירה את אלו שלא יכולות לסגור את השבוע בלי 2 אימוני פילאטיס ו 2 אימוני ריצה? אז נחשי מה – הן לא נולדו כך. גם הן החלו מהאימון הראשון… שהפך לאימון השני… ותוך זמן לא רב : הפך להרגל חיובי.
להבין שאין זמן טוב יותר מעכשיו. "אחרי החגים" , "כשירד קצת העומס", "כשהילד יכנס למסגרת" – כל אלו הם הסכמים שאנחנו מסכמות עם עצמינו כשלמעשה אנחנו בוחרות שלא להתחיל להתאמן. אנחנו בוחרות שלא להתחיל כדי לא לוותר על דברים אחרים שאנחנו עושות באותו הזמן. אם חס וחלילה (טפו טפו טופו) רופא היה אומר לנו שזה או להתחיל להתאמן או שיש חשש ממשי לחיינו, היינו מוצאות את הזמן להתאמן נכון? אז למה לא להתחיל כבר עכשיו?
מחשבת יתר על הנושא. האמת היא שזה לא צריך להיות כ"כ מסובך. כשאנחנו תופסות את עצמינו חושבות על הנושא יותר מדי, מכניסות שלל שיקולים לגבי מתי להתחיל, איזה סוג אימון, איזו מדריכה, באיזה סטודיו – בנתיים אנחנו רק חושבות ולא עושות. לכן כשאת תופסת את עצמך עסוקה במחשבת יתר – עצרי הכל וצאי לפעילות. לא משנה איזו פעילות, פשוט צאי. תחושת ההצלחה והמסוגלות שלך לאחר מכן – שווה את זה בגדול!
קשירת הפעילות לשגרת היום יום. מומלץ לקשור את הפעילות הגופנית לפעולות שחוזרות על עצמן בשבוע. לדוגמא : בכל פעם שאני מסיעה את הילד לחוג, בזמן שהוא בחוג אני מבצעת פעילות. או בכל פעם שאני מוציאה את הכלב, אני מקפידה על הליכה מהירה ומספר תרגילים לחיזוק באויר הפתוח.
צריכה את האנרגיה להתחיל ולהמשיך בפעילות? בדיוק בשביל זה אנחנו כאן – דברי איתנו >>